<h1>שבלי הלקט סימן צ"ט</h1>
<h2>דף עא.</h2>
והר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב לי חמשה השרויין בחצר ועירבו לכל השנה ויצא משם אחד ונכנס אחר תחתיו לדור באותה חצר ובביתו, בשאלה או בשכירות, והקנה ראשון לשיני כל חלקו שיש לו בעירוב מדעת שאר בני חצר, שנינו בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב. ולשם שותפות בעלמא מיירי ולא לשם שיתוף כדפריש רבינו שלמה זצ"ל. ואפילו לקחו חבית שליין בשותפות, דפליג בן תדאי ואמר צריכין לערב מטעם אין ברירה, דהוי כמי שנשתתפו במעות, שלא הוברר יין לכל אחד ואחד, ולאוקימתא דרב יוסף רבנן נמי מודו ליה בלא נשתתפו במבוי, אנן לא קיימא לן הכי, אלא כר' אושעיא בפרק משילין [ביצה ל"ז ע"ב], דבדרבנן יש ברירה ואע"ג דאביי סבירא ליה אין משתתפין בחצר, לית הילכתא כוותיה. מיהו, אם הקנהו לו משחשיכה לא מהני, דקניית עירוב הוי בין השמשות, דבביטול רשות דווקא פליגי בית הלל, משום דאיסתלוקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי. עד כאן תשובתו. ואם לא נתן היוצא מן החצר חלקו שבעירוב במתנה או במכר לאותו שנכנס במקומו מבעוד יום יבטל הנכנס את רשותו לבני החצר ואז כל בני החצר מותרין להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר. וכל הדבר הזה בהלכה זו שלפנינו. ובשם הר' מאיר ביר' משה נר"ו מצאתי אחד מבני החצר שאינו רוצה ליתן חלקו בעירוב נוטלין ממנו בעל כורחו.
<h2>דף פ:</h2>
ובני חצר שגבו קמח לעירובן ונילש ונאפה העירוב מבעוד יום ולא הספיקו לברך עליו עד שחשיכה, או ששכחו מלברך עליו, אין הברכה מעכבת ומותרין לטלטל על ידי אותו העירוב. וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, שמותרין לטלטל הואיל וגבו ואפו אותו לשם עירוב ואע"פ שלא בירכו עליו ולא אמרו עליו בדין יהא שרי לנא, מותרין הן לטלטל בחצר. ולא מיבעיא הני בני חצר דכולהו בני דיעה נינהו אלא אפילו קטן שגבה עירובי חצירות עירובו עירוב, דתנן [עירובין ל"א ע"ב] השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב, אין עירובו עירוב. והוינן בה: וקטן לא והא אמר רב הונא קטן גובה את העירוב. ופרקינן לא קשיא, כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות. אלמא בעירובי חצירות אפילו בגיבוי קטן סגי להו. וכל שכן הכא דבני דעת הוו ועריבו. והיכא דלא עריבו מאתמול למחר מקני להו נהמא בסלא וסמיך עליה, כי הא דאמר ליה רבא בר חנין לאביי [עירובין ס"ח ע"א] נקני להו מר ריפתא בסלא, אלמא בהכי אית ליה תקנתא. והיינו דאמר ר' ישמעאל בר יוסי משום אביו כל שיש לך להקל בעירובין הקל. ואע"ג דקיימא לן בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים הכא הויין ידים. וקיימא לן דעירובו עירוב, ואע"ג דלא אמרו בדין יהא שרי לנא. ומאי שנא. התם דאוריתא הכא דרבנן. הילכך עירובן כשר. ותו לא מידי. עד כאן תשובת הגאון זצ"ל. ומה שכתב הגאון, היכא דלא עריבו מאתמול למחר מקני להו ריפתא בסלא, אין הדבר כן. ואין מוכרח כן בהלכה במעשה דההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, דהא דקאמר ניקני להו ריפתא בסלא, מערב שבת קאמר, וכן השיב לי הר' אביגדור כהן צדק נר"ו, דהאי ניקני להו ריפתא בסלא, פשיטא דמערב שבת קני ליה שביתה. וכן כתב גם בתשובתו למעלה אם הקנהו לו משחשיכה לא מהני דקניית עירוב הוי בין השמשות.
תיקון העירוב. גובין לחם שלם מכל בית הפתוח לחצר ונותנין אותו בתוך כלי אחד, או גובין קמח מכל הבתים הפתוחים לחצר שיעור גרוגרת לכל הפחות לכל בית ובית, ועושין ממנה עוגה אחת, או נוטל המערב לחם אחד משלו ונותן אותו במתנה לכל בני החצר ומזכה להן על ידי אחר, ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב. בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית בכל הבתים שבחצר. ובשיתופי מבואות אומר בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן המבוי לחצירות ומן החצרות למבוי ומשתיהן לבתים ומן הבתים לשתיהן. וכל זמן שאותו העירוב והשיתוף קיים, או כולו או מקצתו וראוי למאכל אדם, אין צריכין לערב. ואם נאכל עירובו משקדש היום מותרין לאותה שבת, דהואיל והותרה הותרה, ובשבת אחרת צריכין לערב. ומה שנהגו הראשונים ז"ל שמערבין מפסח לפסח ואפילו אם העירוב קיים, לא שיהו אסורין לטלטל אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות. והר' אליעזר הלוי זצ"ל היה מפרש, שעל כן נהגו לערב מפסח לפסח, לפי שאין לך עני שבישראל שלא יהיה לו קמח בפסח, מה שאין כן בשאר ימות השנה. וצריך לאפות לחם העירוב מצה כדי שלא יתעפש. ואם אפאו חמץ מותר, אך אינו משתמר כי הוא מתעפש לזמן מועט. וכיון שיצא מתורת מאכל אדם אינו כשר לעירוב. ואם ניתוספו דיורין מוסיף בו ככר ודיו. ואם נתחלפו דיורין מוכר או נותן במתנה אותו היוצא חלקו לאותו שנכנס במקומו ודיו. מפי הר' מאיר נר"ו. מכל מקום צריך להקנותו לו במשיכה או לזכות לו על ידי אחר כדין שאר מטלטלין.
ירושלמי [עירובין פ"ג ה"ב] אמר ר' יהושע מפני מה מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחבירתה ושלחה עירובה ביד ברה. נס[ב]תיה גפפתיה ונשקתיה. אתא ואמר קומי אימיה. אמרה הכין הות רחמה לי ולא הוינא ידעה. מתוך כך עשו שלום. הה"ד (משלי ג', י"ז) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דר' חנינא אשתו שלאדם מערבת לו שלא מדעתו. ודווקא דשתק לה, אבל אם מיחה אסור. ויכול אדם לערב משלו על כל בני החצר, אך צריך לו לזכותם ולהקנות להם חלק בעירוב על ידי אחר, דאמר רב נחמן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות ואחד עירובי חצירות צריך לזכות. ועל ידי מי מזכה להן על ידי בניו ובנותיו הגדולים ועל יד אשתו ועבדיו ושפחותיו העברים אבל לא על ידי בניו ובנותיו הקטנים ולא על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידן כידו. ודווקא אם גברא אמיד הוא, שאם יבקש אחד מהן חלקו בעירוב נותנו לו, אבל אם אינו נותן לו חלקו שהקנה לו בעירוב בכל עת שיבקש אותו אינו יכול לערב להם משלו אלא אם כן יתן כל אחד ואחד חלקו בעירוב משלו. ושיעור העירוב כמה הוא כדתנן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. וכמה הן מרובין. מי"ח ואילך. כתב רבינו חננאל זצ"ל קיימא לן שיעור העירוב מזון שתי סעודות לרבים וכל שכן למועטין. וכל עירוב שאם באו לחלקו ביניהן (למי שעירב להן), ואין מגיע לכל אחד ואחד מהן כגרוגרת משיעור שתי סעודות הוו להו מרובין וסגי להו בשתי סעודות. וקיימא לן די"ח גרוגרות הן שתי סעודות, לפי חשבון ר' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון שנותנין שיעור העירוב בקב. ואם הן מרובין מי"ח אפילו מאה ויותר דיי להן בעירוב שלשתי סעודות. ואם הן פחותין מי"ח צריך שיהא בעירוב לכל הפחות כגרוגרת לכל אחד ואחד. אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב אפילו נשתייר בו כל שהוא כשר. ואין מערבין בפרוסה משום איבה. אמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו אין עירובו עירוב. ודווקא בתרי בתי אבל בתרי מאני בחד ביתא לית לן בה. ועירובי חצירות אין מניחין אותו אלא באחד מן הבתים שבחצר, ושיתופי מבואות באחת מן החצירות שבמבוי. ובית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת או קמח לעירוב, ואם נתן לא הפסיד. וצריך להגביה העירוב והשיתוף מן הקרקע טפח. ומניחין את העירוב בבית ישן מפני דרכי שלום, פי' שלא יאמרו שהיו אוכלין אותו על כן הניחוהו במקום אחר.
